%20(6).png)
זה פוסט שהתבשל בתוכי חודשים רבים. הוא בעבע ובעבע, והצליח לצאת החוצה בפייסבוק, בפוסט מהבטן שזכה להרבה מאוד תהודה. כאן אפשר להגיע אל הפוסט המקורי.
וכך הוא נכתב:
פוסט שמתבשל בי חודשים. שני ילדים זו לא משפחה. את המשפט הזה אני שומעת וקוראת בגירסאות שונות בשנים האחרונות, ובמשך שנים הוא השפיע עליי מאוד. באמת הרגשתי שזה שאני רוצה שני ילדים זה לא בסדר, זה לא בנורמה, זה לא מספיק. וכאמור, את תחושת ה״לא מספיק״ אני מכירה. היטב.
לפני שנה היינו באוסטריה, ונסענו ביום קיצי אחד לפארק שעשועים. בפארק כמו בפארק בקיץ, יש הרבה מאוד זמן לעמוד בתורים ולהתבונן- על משפחות, על זוגות, על יחסים. וראיתי משפחות, ולא מעט כאלה, וכולן היו בנות שני ילדים ומטה. ומה אומר לכם- לי זו נראתה לגמרי משפחה. ואז זה היכה בי ממש- התרבותיות שבעניין, זה שבמדינה הזו, בניגוד למקומות אחרים, יש לחץ על כמה שיותר ילדים. כאן, כשאני בת 38 ואומרת שיש לי שתי בנות, אני שומעת צקצוקי לשון ואלף שאלות על מתי השלישי. כאן יש התערבות ופולשנות, כאן קיימים בכל מקום לחצים ומחשבות שצריך יותר. וידעתי את זה בראש, אבל שם בפארק באוסטריה זה הגיע אל הלב שלי, ממש נרשם בחוויה שלי בגוף ובנפש. ולמי שמתאימים שלושה, ארבעה, חמישה ילדים- זה נהדר, אבל למי שלא, ובוחר שיהיה לו ילד אחד או שניים (או בכלל לא), אני רוצה לומר- זו לגמרי משפחה, משפחה מלאה ושלמה. מערכות היחסים בתוך המשפחה הן אלה שהופכות משפחה למשפחה, לא כמות הילדים. לא המספר. הסיפור. הקשר. התקשורת. וזה כל כך מספיק ומספק ונפלא כשיש קשר.
באמת שלא תמיד הבנתי את זה.
שנים ארוכות חייתי בתחושה שאני צריכה ללכת באיזשהו תלם של החברה. את סטירת הלחי קיבלתי בתקופה שאחרי הלידה, כמו שכתבתי כאן.
בתקופה הזו גם הבנתי שיש קשר של שתיקה סביב כל מני נושאים-
התקופה שאחרי הלידה, הקשיים באמהות ובאבהות, בחירות שונות בתוך ההורות שלנו,
משברי זוגיות ועוד כהנה וכהנה. בפוסט הזה אני מנסה להתיר עוד פלונטר של שתיקה סביב הבחירה בגודל המשפחה שלנו-
אם הוא זוג, שלישיה או יותר.
ובעצם, מערכות היחסים הן הדבר האמיתי- קודם כל בינינו לבין עצמנו, השלמות בתוך הבחירות שלנו,
ההבנה מה הבסיס שמנחה אותנו, שזה בסדר להחזיק בבסיס אחר מאשר הסביבה הקרובה,
שזה בסדר לבחור כמו שתרצי לבחור. באמת שזה בסדר, את בסדר. הרבה יותר מבסדר.
ואני רוצה להקדיש לך את הפרק בפודקאסט שמדבר על איך לדבר עם השופטת הפנימית שלנו, זו שלפעמים מושכת אותנו לכיוון החלטות של מישהו אחר.
כאן תוכלי להתחיל להקשיב.
ועוד פרק באותו עניין- איך להתייחס לעצמי כמישהי שאיכפת לי ממנה.
כאן אפשר להקשיב לו.
ולסיום סיומת, אני רוצה להקדיש לך שיר.
שיר שמעסה לי את הלב בכל פעם מחדש, שמדבר על החסד הזה שאנחנו זקוקים לו, על החמלה הזו, על המגע, הנתינה, הלב הפועם הזה שיש בכולנו. כולנו זקוקים לחסד/ נתן זך כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום. כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם. שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם... בואי ואראה לך מקום שבו עוד מאיר אור יום. כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לנו כח.